עונש פרישה

אז היום מגיע כשאתה נופל בקטגוריה של אנשים המכונים פנסיונרים.

והגיל בכלל לא כל כך חשוב. זה יכול להיות שונה, והסיבות לפרישה הן, בלשון המעטה, "ייחודיות". "כן, עכשיו אני, אבוי, פרישה" - יש כאלה שיחשבו ויזכרו את ימי העבודה שחלפו בעבר. ואחרים, נהפוך הוא, שומרים על זוהר עיניהם, יגידו שהחיים רק מתחילים. כן, כמובן, לא רבים יכולים להתהדר בבריאות מעולה. ואם אתה מדמיין את עצמך כאדם קשיש, אתה באמת יכול לאבד את הלב. ומבלי שתבינו זאת, גינו את עצמכם בזקנה ונבולים. אל תעשו את הטעות הזו. אל הרשה לעצמך לוותר על ההגה ולשלוח את "הספינה" שלך בשביל החיים ללא קפטן ושליטה. תכנן תוכניות, תחשוב על העתיד, על מי שמקיף אותך או שעשוי להיות בקרבתך. כמובן, מה לעשות הלאה, כולם צריכים להחליט בעצמם. זה קורה בדרך כלל מעצמו. לאחר שמתנער מעול האחריות ודאגות העבודה, אדם פשוט מתחיל לעשות את מה שהוא הכי אוהב. ככלל, אלה הדברים שבדרך כלל נקראים תחביב. אנשים, שמוצאים עצמם בעסק חדש, מצליחים במהרה. וזה לא מפתיע, מכיוון שאיש לא הכריח אותם לעבוד, הם פשוט אוהבים את זה. עם זאת, יש סכנה שבכל זאת עסק אהוב עלול לחלוק על כך בגלל חוסר מוטיבציה. אחרי הכל, הם עושים את עבודתם לא למען התוצאות, אלא כדי להקדיש זמן. אחד המניעים יכול להיות העובדה שמישהו זקוק לעסק שלך, שמה שאתה עושה מיטיב עם אנשים אחרים. כך, תרגישו את עצמכם כאדם הכרחי ושימושי. וככל שאתה עושה יותר, אתה צריך יותר. ואם זה כן, ותוצאות עבודתך באמת מבוקשות, אז הגיוני לחשוב על הפיכת התחביב שלך למפעל קטן, ובואו נגיד זאת רק בעסקים. "ובכן, כאן כדי לעבוד שוב, לקחת שוב אחריות", יגידו הפורשים. ככה זה ולא אם החיים בתנועה. מתעוררים בבוקר ויודעים שאתה חי, זה לא לשווא שהם מכירים ומעריכים אותך בגלל מה שאתה יכול לתת לאחרים. לפעמים פצעים מורגשים פחות והבדידות לא כל כך תכופה. אתה שוב רוכש את משמעות החיים, רעיונות חדשים מופיעים, המוח מתחיל לעבוד והגוף גם עובד. באופן מוזר, גופך זקוק גם למניע להחזרת תאים חדשים ושמירה על חיוניות. "ומי השופטים כאן?" אתה שואל. כן, אנו עצמנו, מוכנים לגנות את עצמנו לבילוי משעמם, ציפייה עמומה לסוף החיים. הגיע הזמן לחשוב על זה ולהגיש פסק דין של אי אשמה.

בית המכניקה